[בתמונה: אסור... המקור: Photo by SHVETS production: https://www.pexels.com/photo/cool-ethnic-teen-showing-stop-gesture-in-neon-light-outdoors-7194452/]

עודכן ב- 27 במאי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת בחוקותי, המסיימת את ספר ויקרא, ממשיכה את הנאמר בפרשת בהר, בעניין הברכות והקללות. פרק כ"ו, העוסק בעניין הברכות והקללות, מתחלק לשלושה חלקים מרכזים כדלקמן:

• א – חמישה איסורים הכתובים בקיצור – פסוקים: א' – ב' (בסוף פרשת בהר),
• ב – הברכות והקללות – פסוקים: ג' – י"ג – הברכות, י"ד – מ"ה – הקללות,
• ג – פסוק מ"ו החותם את הפרק ואת עיקרו של ספר ויקרא.

[בתמונה: אסור... המקור: Photo by Monstera: https://www.pexels.com/photo/black-man-with-index-finger-pointing-up-7114347/]

חלק מהניסוחים של המספר המקראי בפרק האמור, מתקשרים לענייני השמיטה והיובל, המוזכרים בפרק כ"ה המופיע קודם לכן. לדוגמא – בפרק כ"ה מצויה ברכה כי שנת היבול קודם השמיטה תהא שנה יוצאת דופן בפוריותה ובתוצרת החקלאית שלה, שתספיק גם לשנת השמיטה וגם לשנה שאחריה:" וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת:  הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה השמינית, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן; עַד הַשָּׁנָה התשיעית, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן" [1]. בפרשתנו בפרק כ"ו נאמרו דברים דומים לאמור בפרק כ"ה, כדלקמן:" וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" [2].

למרות שפרק כ"ז, הוא הפרק המסיים את ספר ויקרא, והוא מכיל בתוכנו חוקים של רשות כמו דיני נדרים והקדש, הרי שגם הם מתקשרים באופן כזה או אחר לעניין היובל והגאולה המצויים בפרק כ"ה, ויתכן, שהסופר המקראי בחר לסיים את ספר ויקרא עם חוקי רשות כדי שלא לסיימו עם קללות נמרצות כנגד עם ישראל [3].

המבנה הספרותי של ספר ויקרא, שבסיומו נכתבו כאמור הברכות והקללות, דומה ואף מקביל למבנה הספרותי של ספר דברים, שבו פרק כ"ח, הנקרא פרק התוכחה, הכולל בתוכנו ברכות וקללות, מסיים בקובץ חוקים שנאמרו בפרקים י"ב – כ"ו בספר ויקרא.

[בתמונה: אסור... המקור: Photo by SHVETS production: https://www.pexels.com/photo/crop-feminine-woman-showing-stop-gesture-in-modern-apartment-7516245/]

מבנה ספרותי של קובצי חוקים נמצא גם בספרות החוץ מקראית. יש קובצי חוקים רבים מהמזרח הקדום שבסיומם מצויים דברי ברכה למי שישמור את החוקים, וקללות נמרצות למי שיפירם. מקור של דפוס זה הוא באמונתם של הקדמונים במזרח הקדום, בכוחו של הדיבור הנאמר על דרך של ברכה, קללה או נדר, ובעיקר כאשר הוא נאמר על ידי האל או בשמו. הד לדבר זה אנו מוצאים בסיפור אודות הברכות שיעקוב קיבל במרמה מיצחק אביו. בסיפור אנו מוצאים במפורש כי יצחק מבין שאין הוא יכול לבטל את הברכות הללו": וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו, הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ, סְמַכְתִּיו; וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי"[4], אלא לברך בנוסף גם את עשיו, כמובן לא בברכה המבטלת את הברכות שיעקב כבר קיבל:" וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו, הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרְכֵנִי גַם אָנִי, אָבִי; וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ. וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו:  הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם, מֵעָל. וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" [5].

עניין כוחם של הקללות בולט במיוחד בסיפור על קללות בלעם [6]. על פי הנאמר שם, בלק מלך מואב שכר את שירותיו של בלעם כדי לקלל את בני ישראל. על פי ההיגיון הפשוט, סיפור שכזה לא היה אמור להופיע כלל במקרא, כי מדוע שייכתבו הקללות של בלעם? אבל הסופר המקראי חשב אחרת. לא זו בלבד שהוא מזכיר זאת, הוא מקדיש לכך פסוקים רבים שכלולים בשלושה פרקים נרחבים. פרקים אלה מבליטים את כוחו של האל המקראי, שגרם לבלעם לברך את בני ישראל במקום תוכניתם המקורית של בלעם ובלק לקללם. יתרה מזאת, המקרא מאזכר את עניין קללות בלעם בכמה סקירות היסטוריות במקומות נוספים במקרא, ובכולן, יש הד ברור להשקפה כי יש כוח מאגי לקללות, ורק לה' יש את הכוח למנוע אותה מלפעול בעולם, לדוגמא:" וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל; וַיִּשְׁלַח, וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם. וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם; וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם, וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ"[7]. לשון אחר – הכוח היחידי שמנע מבלעם לבצע את זממנו ולקלל, הוא כוחו של ה', שהציל את בני ישראל מההשחתה של קללות אלה. כאן יש קביעה ברורה כי לקללה יש כוח מאגי, וה', לא מתעלם מכך כלל ועיקר, ולא רק שאיננו מתעלם מכך, אלא הופך את הקללות לברכות.

[בתמונה: עניין כוחם של הקללות בולט במיוחד בסיפור על קללות בלעם... התמונה היא צילום מסך]

אם נתבונן במבנה הספרותי של הברכות והקללות בפרשתנו נגלה כי מספר פסוקי הקללות מרובים מפסוקי הברכות. האם זו מקריות? לא ממש. גם בספר דברים מספר הפסוקים של הקללות עולה על מספר הפסוקים של הברכות. דפוס זה מוכר בקובצי חוקים ובבריתות חוץ מקראיות, כדוגמת חוזה הברית מהמאה השביעית לפני הספירה, של אסרחדון[8] מלך אשור, שכרת ברית עם השליטים (=הוסאלים) של ממלכת מדי. בהסכם זה כדוגמת הסכמים חוץ מקראיים נוספים, יש מקום נרחב יותר לקללות מאשר לברכות. סדר הקללות המופיע בפרשתנו ובספר דברים, ותוכנם, דומה לדגם החוזים של הברכות והקללות, שהיה נהוג במזרח הקדום. מוטיב שכזה אנו מוצאים בהשוואה הבאה:

ויקרא כו, פסוק י"ט: "ונתתי את שמיכם כברזל, ואת ארצכם כנחושה" – מול הנאמר בחוזה אסרחדון, שורות 528 – 531: "יעשו האלים את ארצכם כברזל כשמי נחושת, אשר לא ימטירו מטר, כך לא ירד טל ומטר על שדותיכם וגניכם"[9]. קיימות גם מקבילות בעניין הברכות והקללות העוסקות בפרי בטן, הן באדם והן בבהמה; ברכות וקללות אודות תנובת השדה, ואכילת עוללים בשעת מצור ומצוק וכך הלאה. מפאת קוצר היריעה לא ניתן להשוות בדברנו אלה, את כל הנאמר בפרשתנו מול חוזה אסרחדון.

מה אם כן השוני המהותי בין מארג הברכות והקללות במקרא, מול דגמים דומים במזרח הקדום? יתכן שהשוני נעוץ ברקע הלאומי והדתי של הדברים. הברכות והקללות במקרא באות מפיו של ה', תוך הבאת קטעי קישור המאזכרים את יציאת מצרים ובחירתו של עם ישראל על ידו; בהסברן של הקללות, למשל אי שמירת דיני השמיטה גוררת השמת הארץ וגלות; ובעיקר, השוני המרכזי נמצא בסיומם של הברכות והקללות במקרא, והוא – רעיון החזרה בתשובה הבא בסופם, מרכיב שאיננו בנמצא בחוזים החוץ מקראיים.

[בתמונה: אסור... המקור: Photo by Monstera: https://www.pexels.com/photo/unrecognizable-black-man-showing-stop-gesture-7114345/]

אחרית דבר

פרשת בחוקותי ממשיכה את הנאמר בפרשת בהר, בעניין הברכות והקללות של שמירת הברית בין ה' לבני ישראל. דפוסים דומים לנאמר בפרשתנו אנו מוצאים בספרות החוץ מקראית, ולדוגמא חוזה אסרחדון, מהמאה השישית לפני הספירה, משיק במבנהו ובחלק מתוכנו, לברכות והקללות בפרשתנו ולאלה שמופיעות בספר דברים. כוחם של הקללות נעוץ בתפיסה של אנשי המזרח הקדום, בו יש כוח מאגי לנאמר.

בתפיסה המקראית אנו מוצאים זאת בעיקר בספור הקללות של בלעם, שרק האל יכול להפירם ולהופכם לברכות. למרות שיש קווי השקה רבים בין הדגם של הברכות והקללות המקראי, לבין המצוי בספרות החוץ מקראית, הרי שיש הבדל מהותי בין השניים. הברכות והקללות במקרא באות מפי ה', תוך הבאת קטעי קישור המאזכרים את יציאת מצרים ובחירתו של עם ישראל. הבדל מהותי נוסף נמצא בסיום הברכות והקללות במקרא, בו מובא רעיון התשובה שלא קיים בחוזים והבריתות של המזרח הקודם כלל.

[בתמונה: בתפיסה המקראית אנו מוצאים זאת בעיקר בספור הקללות של בלעם, שרק האל יכול להפירם ולהופכם לברכות. האמן: פיטר לסטמן, 1633-1583. התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת בחֻקֹתַי', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים: כ' – כ"ב.

[2] שם, פרק כ"ו, פסוק י'.

[3] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד 199.

[4] בראשית, פרק כ"ז, פסוק ל"ז.

[5] שם, פסוקים: ל"ח – מ'.

[6] במדבר, פרקים: כ"ב – כ"ד.

[7] יהושע, פרק כ"ד, פסוקים: ט' – י'.

[8] חוזה אֵסַרְחַדוֹן מלך אשור,699-680 לפני הספירה, נחתם עם   הוַאסַאלים(השליטים) מממלכת מָדַי שבמזרח. החוזה מעניין במיוחד מבחינת הממשק שלו עם הספרות המקראית.החוזה הוא שבועת אֱמוּנִים של הוַאסַאלים ממדי לשמור אמונים לאשור ולמלכהּ לרגל חילופי מלכים בשלטון, בשנת 672 לפני הספירה.

[9] ראה הערה 3.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת בחֻקֹתַי'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בחוקותי באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 20/5/19.